דרי רחוב, הדרך מיאוש לתקווה

 דרי רחוב
מיאוש לתקווה

אפילוג
מי אנחנו שואלים את עצמם משתתפי הקבוצה בקבוצה לדרי רחוב. אנחנו, אומרים הקולות, גידול סרטני בגוף של חברה ישראלית אותו רוצים להסיר, חפץ מיותר או כזה שאין בו יותר צורך, אנחנו כבר לא בני אדם!

מבוא
כידוע דרי רחוב הינם מהאוכלוסיות החלשות ביותר. אנשים אלה לא רק חסרי בית, ששרויים בדרך כלל בהזנחה גופנית או נפשית הנמצאים לרוב בניתוק או ניכור ממשפחה, אלה גם בדרך כלל בודדים וחסרי מקורות קיום קבועים ומשאבים כלכליים אחרים. מעל ל 80% מהם עולים מברית המועצות לשעבר וגם סובלים מהתמכרות, בעיקר לאלכוהול. רובם בארץ מוצאם הצליחו לשמור על יציבות יחסית בחייהם על אף ההתמכרות. חלקם אפילו שימשו בתפקדים בכירים או נחשבו לחלק מהבוהמה.

העלייה הייתה עבורם אירוע משברי אשר דרש כוחות נפש רבים, גמישות, יכולת הסתגלות טובה בארץ חדשה לצד עיבוד אובדנים רבים שחוו מאז שעזבו את כל מה שמוכר להם בארץ מולדתם.
קושי בהתמודדות עם כל הקשור במעבר בין ארצי ובין תרבותי הן במישור האישי והן במישור המשפחתי גרמו לזעזועים נוספים בתפקודם הנפשי, דבר זה התבטא בהסלמה במצבם ההתמכרותי וגרר אחריו השלכות קשות אחרות בתפקודם.

- הדבר דומה לאדם שיצא מן הבית, הלך לאיבוד ובדרך איבד לא רק את הבית הפיזי, אלא גם את הבית הפנימי ותחושת האחיזה ויציבות בחיים. תחושת התלישות הזו משפיעה מחד על תפיסת ההווה ומשמעות החיים ומאידך על ראית העתיד, תיקווה ,תיכנון ואמונה שהדברים יכולים להיות גם אחרת.
דרי רחוב הם לא רק האנשים ללא בית וקורת גג פיזית למחיה, הם בעיקר אנשים ללא תחושת בית פנימית אותה איבדו בדרך.

תהליך:
לפני שהגעתי לפגישה ראשונה נאמר לי כי האנשים שאני הולכת לפגוש הינם דרי רחוב יוצאי ברית המועצות לשעבר, רובם אלכוהוליסטים, אשר הגיעו למשכן לדרי רחוב ( מוסך לשעבר שהפך להיות בית עבורם) אחרי תקופה ממושכת של המצאות ברחוב ללא אמצעים בסיסיים למחייה. רובם בילו ברחוב שנים. כיום נמצאים במשכן, מקום שמספק להם קורת גג, מזון ותנאים בסיסיים למחייה. נאמר לי גם כי הנסיון האחרון להציע להם אפשרות טיפולית כלשהי נכשל לפני כשנתיים, ומאז לא נעשו עוד נסיונות.
וגם העו"ס של המקום אינה דוברת רוסית, והם כמעט ולא מדברים עברית.

בדרך לשם עברו אצלי בראש הרבה מצבים בהם נתקלתי בדרי רחוב ברחוב ונזכרתי בזהירות אותה אני חשה ואף לפעמים בפחד וגועל שאני מרגישה כשרואה אותם. שאלתי את עצמי למה אני נוסעת לשם, מה יש לי כבר לתת להם, למה לקחתי בכלל כזו קבוצה?

בתחילת התהליך הומלץ לי ע"י אנשי הצוות של המקום, בנוכחות של דיירים, להתכבד בכיבוד שהוכן במיוחד לכבוד פתיחת הקבוצה. ההצעה נשמעה כך:" תוכלי לפני שהם נגעו באוכל". הסתובבתי לבדוק שאף אחד לא שמע את זה, איך חלק גדול מהמשתתפים עמדו מאחורי וחיכו שאני אתכבד ורק אז גם הם יוכלו לקחת. תחושה של כעס והתקוממות מילאו אותי, אבל שום שריר על פניהם לא זז בעקבות האמירה, הם היו רגילים ויותר גרוע מסכימים לכך.

לפני שהספקתי להתאושש מאמירה הקודמת, פנה אלי אב הבית וביקש לא לגעת בכיסאות "שלהם". הוא הביא לי כיסא של הצוות ושם אותו במרכז החדר. כיסא זה, מיותר לציין, היה שונה בתכלית מכיסאות האחרים בחדר, הוא היה גדול, יציב, עשוי מעץ כבד עם ריפוד אדום, הוא נראה חריג על רקע כיסאות פלסטיק מלוכלכים, חלקם שבורים ומתנדנדים. וכך ההכרות שלי עם דיירי רחוב הועברה לי באמצעות תחושת גועל ופחד מהידבקות. הרגשתי עצובה שגם פה במקום בו הם גרים כיום משקפים להם את אותה תחושה שחלקנו מרגישים בחוץ, שנגעלים מהם ולא רואים בהם בני אדם יותר.

הפגישה הראשונה שלי איתם זכורה לי היטב. פגשתי 17 גברים, בגילאי 28- 70 בחלל מרכזי של המקום. הם היו מוזנחים, חלקם בגילופין, חלקם בסוג של קריז, מעטים פיכחים. פניהם חבולות ואדומות מצריכה מוגברת של אלכוהול, ידיים רועדות, עינייהם רקות, אטומות, ללא שום סימן לחיים. התאמצתי לראות בתוכם משהו, רגש או ברק כלשהו, אבל הם היו כבויות. שום דבר שניסיתי לומר לא הצליח לעורר סימן כלשהו לחיים. הנתק הזה היה מצמרר, הויתור על החיים עמד ביני לבינם, המוות היה פה אורח כבוד. זו ללא ספק הייתה חוויה קודרת וכואבת, וכשיצאתי משם, לא יכולתי שלא לשאול את העצמי שוב מה אפשר כבר לתת להם? המטרות שגיבשתי לעצמי לפני שהגעתי היו לעזור להם להיגמל ולהצליח להתקדם מעבר למשכן המשותף ואולי לחזור לתפקוד עצמאי. אבל לאחר הפגישה הראשונה הם נראו לי בומבסטיות ולא ריאליות. הייתי חסרת אונים.ואז החלטתי לוותר על האגו המקצועי , להפסיק לנסות להוביל אותם לשינוי וגמילה ולקדם אותם, החלטתי להיות איתם במקומות שהם נמצאים, להגיע אליהם ולהקשיב,לכבד את המקום ואת ההגנות בהם משתמשים כדי לשרוד. זה כמובן היה פשוט להחליט להרבה יותר קשה היה לעשות זאת , במיוחד שהייתי חייבת לבחור בהם ולא בנאמנות למזמינים שלי לסדנה.


בפגישה ראשונה התיישבתי על כיסא של הצוות, מפגישה השנייה עברתי לכיסאות הפלסטיק שלהם.
והכיסאות היו רק מטאפורה צנועה לאמירות קשות שבני הבית אמרו על עצמם ועל ההפרדה שהם עושים בינייהם לשאר בני האדם. הם קרו לעצמם גידול סרטני על גופה של חברה ישראלית, אותו היא מנסה נואשות להסיר ממנה. חלקם תאורו את עצמם כחפף שחדל להיות שימושי ונזרק החוצה. אבל כולם דיברו על חייהם של פעם מתי שעוד היו בני האדם. לא היה כעס על פניהם, הם האישימו את החברה על מה שהיא הוללה להם עם השלמה עם גורלם.הם סיפרו על נתק שיש להם עם ילדיהם ונכדיהם, על פרידות מבנות זוג, על נטישה של חברים, על פיטורים חוזרים ונשנים מעבודה, על ניצול של מעסיקים ועל מוות שמדי פעם לוקח עוד ועוד אחד מהם. אף אחד לא הצליח להיות נאמן להם, למעט השתייה, החברה הקרובה מכולן, שזמינה תמיד, ונותנת וגם אם לרגעים מעטים לשכוח, לברוח ולא לראות מה הם החיים שלהם היום.

הם יוצרים לעצמם בועה. פחות ופחות דברים חודרים דרכה, למעט התפרצויות אלימות מפעם לפעם. המצב האוטיסטי הזה נותן איליוזיה של מוגנות, הניתוק כמו בתגובת שרשרת כובש עוד ועוד חלקה .

הרגשתי שאני עלולה להתפוצץ תחת העומס הרגשי שהושלך עלי. המשתתפים בקבוצה היו מנותקים כמעט לגמרה מעצמם והאפקט הרגשי שטוח לחלוטין. הבנתי שהמשימה המרכזית שלי, בשלב זה, הייתה להחזיק עבורם את המטען הרגשי הכבד ולחברם בהדרגה לתחושות ורגשות שלהם.הם התחלו לנסות ולראות את עצמם הן דרך העיניים שלי והן דרך האחר המשמעותי שלהם בחיים.

כבר ממפגש השני הגיעו אלי "שליחים" בבקשה לפרק את הקבוצה, הם רצו מפגשים אחד על אחד.
היו נימוקים, בקשות, הסברים ואף איומים שלא ישתפו פעולה במפגשים אם לא אעשה כך. יכולתי להבין את הזהירות והפחד להיחשף ולהיות בקשר, להזדקק למישהו כה חזק, להיפגע ולאבד. טמון בכך סיכון רב.ועוד במקום שקוראים לו "המקלט האחרון" או "התחנת חיים האחרונה", מקום שאנשים רק מסתגרים מצטמצמים ומתרחקים. ועדיין לא יכולתי לוותר על להציע אפשרות לחזור לקשר, התעקשתי על הקבוצה.
הבנתי שכדי להתחבר בחזרה לעצמי הם חייבים את הקשר עם האחר, את העיניים שלו ואת ההשתקפות שלהם בתוכם.

אחת מדוגמאות לחיבור שכזה חל כנראה בין שתי התמונות הבאות:
יום אחד, בלילה לפני הפגישה השמינית , אחד מהמשתתפי הקבוצה מת משתיית יתר והתקף לב שבא בעקבותיו. הם סיפרו שכולם שמעו את האמבולנס מגיע בשעות הערב מאוחרות, כולם ידעו מה זה אומר, רק שניים קמו מהמיטה לראות מי זה מהם נפטר. בבוקר התאספו לפגישה קבוצתית שלנו. הם שיתפו במקרה בצימצום רב, כמעט לא היו מילים, לא היה עצב או ביטוי רגש אחר, לא היה גם צורך להיפרד ממנו. ראיתי במו עיניי עד כמה הניתוק מהקשר חוסך באובדן ואבל, ואיזה צורך גדול הוא משרת.

בבוקר של מפגש 15 מת משתתף נוסף, קפא בחוץ, לאחר ששתה, נפל ונרדם. קשה היה להיתעלם מהשינוי שחל בתגובות וביכולת שלהם להתייחס למות חבר. חלקם הלכו לראות אותו, (היה קשה לזהות אותו מחבלות ושינוי צבע בפנים), הם הביאו אותו למשכן בידיהם. כשאמבולנס הגיעה כולם היו שם. בפגישה דיברו עליו ועל ימיו האחרונים, על ויתור שעשה עוד לפני שנפטר ועל גורל משחכה להם, על הפחד למות מול רצון לקרבו, ועל הסכנה האמיתית- על החיים. במפגש הזה לא הייתי יותר "מיכל רגשי שהולך להתפוצץ", היו לי שותפים שחלקו איתי גם את הכאב וגם את הפחד.

מפגישה לפגישה ראיתי יותר עיניים נדלקות, פנים מגולחים, בגדים נקיים, הרחתי פחות רח של אלכוהול. לאט לאט ראיתי חיבורים זהירים לרצון ולתקווה אבל ברגע שהייתי מעיזה לשקף להם איזה שהוא שינוי שאני רואה בהם, התוצאות לא חיכו הרבה. החזרה לשתייה והזנחה, חבלות והתפרצויות זעם חיכו לי למפגש הבא. החלטתי לשתף פעולה עם ההגנות שלהם ולא להילחם נגדם. כי גם אני הבנתי את מה שהם יודעים היטב שכל התקדמות בתהליך "תעלה" להם לאובדן מקום בטוח למחייה, ויש הרבה שמחכים לעזוב את הרחוב ולקבל מיטה וקורת גג במכשן.

כששאלתי בפעם הראשונה את המשתתפי הקבוצה על רצון שלהם, רובם היו מבולבלים מהשאלה. ולאחר שתיקה ארוכה שאלו אותי, למי זה משנה ומה זה ישנה? הדבר היחיד שמצאו להגיד באתה עת היה הצורך שלהם בשירותים נוספים במשכן. הרצון היה חבוי עמוק, כך שאפשר היה להאמין שאינו קיים עוד.
כי "הרצון והתקווה", כמו שאמר אחד מהמשתתפים, " הם חוט אחרון לחיים, אותו אנחנו מסטירים היטב אפילו מעצמינו כי אם נאבד גם אותו, החוט יהפוך לחבל תלייה".

מכיוון שידעתי שרוב דיירי המשכן לא יצאו מחוץ למשכן וחנויות סמוכות בהם הם רוכשים את הוודקה, כבר שנים, הצעתי אפשרות ליציאה או סיור משותף. עם ספקנות רבה בעיניהם חלקם אמרו שמוכנים לנסות, איך לא רחוק מהמשכן. פניתי לעו"ס של המשכן בבקשה לארגן איזה שהוא טיול או סיור משותף עבורם ותוך מספר שבועות כולנו הוזמנו לבית דפוס של אחד מהעיתונים הגדולים. זאת הייתה היציאה המשותפת הראשונה של כולם. והמקום התארגן לכבודנו במיוחד. לאחר הסיור הייתה ארוחת צהריים משותפת בחדר האוכל של המקום. במפגש קבוצתי שלאחר הסיור לא הייתה התלהבות, אבל הרצון קיבל חיזוק והפך למקום ממשי ומוחשי יותר.והחוויה שהחברה, שעד לא מזמן רק דחתה אותם, והיום פתחה בפניהם את שעריה , השאירה תחושה שאותה תיארו במילים " הרגשנו כמו פעם, מתי שעוד היינו בני האדם".

כששאלתי אותם על רצונם בפעם נוספת אחרי מספר חודשיים, אנשים התחילו להעיז ולבקש משאלות לעצמם. היו כאלה שרצו לראות אדם קרוב, בן או נכדה, ואחרים שחלמו לבקר בעיר מולדתם . היו כאלה שרצו לזכות בלוטו, ומישהו שרצה רק לשמוע את קולה של אשתו לשעבר, אדם נוסף רצה לעלות לקבר של אמו שנפטרה לפני 5 שנים ממנה לא הצליח להיפרד. היה גם רצון ליציאה משותפת נוספת אבל הפעם לטבע, לדבריהם רצו לחזור לשורשים.

הטיול הנוסף שהתארגן היה לגן חיות בראשון עם פיקניק אחריו. והפעם התפקידים התחלפו, והבשר שהבאנו לפיקניק הוכן ע"י דיירי המשכן וכולם, כולל הצוות של המקום, אכלנו את האוכל שהם הכינו. הבשר היה עשוי היטב, ובפיקניק הזה לא הייתה הפרדה בין דרי הרחוב לשאר בני האדם ולא היה הגועל שאיתו הוצגו דיירי המשכן בפניי לראשונה עם הצעות " לאכול את האוכל לפני שהם נגעו", או "לא לגעת ובטח לא לשבת בכיסא "שלהם". זה היה תיקון נהדר לשבת ולאכול כולם יחד את האוכל שנעשה בידיהם של אנשים שעד לפני מספר חודשיםנגעלו והתרחקו מהם כמו ממצורעים.

למספר מפגשים במהלך התהליך הבאתי כלפים טיפוליים. פעם בתחילתו, פעם שנייה קרוב לאמצע התהליך ופעם שלישית לקראת הסוף. בפעם הראשונה שהבאתי ביקשתי לספר סיפור קבוצתי על דמות שהמשתתף הראשון מוציא מהחבילה. בכלף שנשלף מהחבילה עמד איש עם יד מושטת כלפי מעלה. והסיפור כמובן היה על אדם שאיבד את משפחתו, דירתו ופרנסתו, נקלע למשבר נפשי קשה והחל לשתות אלכוהול. הוא מצא את עצמו ברחוב מבקש נדבות מעוברי הדרך. בסבב אחד הכולל 12 משתתפים באותו המפגש , האיש שבתמונה ניסה להתאבד 3 פעמים בדרכים שונות ולבסוף אושפז בבית חולים פסיכיאטרי לאחר התמוטטות עצבים. הוא יצא לסיבוב נוסף ברחוב לאחר טיפול קצר בבית חולים. שאלתי אותם האם יכול להיות סוף אחר לדמות הזאת שבתמונה? נאמר לי " שכדי לקבל סוף אחר צריך להוציא דמות אחרת מהחבילה של הכלפים, כי מי שיצא פעם לרחוב הסיפור שלו כבר אף פעם לא נגמר טוב". ולמרות התחזיות הקשות של הקבוצה היה אדם אחד שניסה לספר סיפור אחר, סיפור בו יש תקווה ובחירה בחיים. 

סיום התהליך:
בסיום של  המפגשים, הופתעתי לפגוש במקום דרי רחוב- גברים, נקיים ולבושים חגיגית, עם ברק בעיניים ופרחים בידיהם, שהלכו לקנות במיוחד בשבילי. והתחרות, שהייתה בין שניהם מי מביא זר יותר מרשים חידדה עבורי את השינוי שהחל להתרחש. לראות את הברק בעיניים אצל אותם גברים שרק לפני מספר חודשים התקשו להכיר את עצמם כבני אדם, היה עבורי קסם שהתרחש.

היום בסיומו של התהליך הקבוצתי אני מסתכלת בעיניהם ורואה כאב ועצב וגם לרגעים קטנים חיוך ותקווה. אני רואה את החיבור לחיים מחדש, עם כל הכאב והפחד לעשות זאת. אני רואה אותם שותים פחות, מתגלחים יותר ובעיקר נותנים הזדמנות לקרבה וקשר וגם הזדמנות לעצמם לחיות, למרות כל הסיכון הכרוך בכך.

עוד בהרצאות:
  >> עולים מחבר העמים: איפיונים, צרכים ועקרונות התערבות
  >> רסיסים של תקווה - מהוקעה חברתית להכרה
  >> הרצאה בכנס סרטן השד השנתי - 13.7.2011 איכילוב